פסק דין
בפני תביעה כספית.
בין התובעת, שהינה חברה המספקת שירותים וציוד בתחום המחשוב, לבין הנתבעת, שהינה מו"ל של עיתון ואתר אינטרנט בתחום הכלכלי, נכרת הסכם ברטר, לפיו תספק התובעת לנתבעת שירותי מחשוב וציוד מחשוב שפורטו, תמורת שירותי פרסום בעיתון ובאתר גלובס, בהיקף כספי שנקבע מראש.
לאחר שההסכם בוצע באופן חלקי, משך כחצי שנה, התעוררה בעייה בתחום שירותי המחשוב שסיפקה התובעת לנתבעת, שלא באה על פתרונה על אף נסיונות התובעת, גררה ביקורת מצד הנתבעת, ובעקבותיה הודיעה התובעת לנתבעת כי אינה יכולה לספק את השירות המוסכם במלואו, ועל כן מבקשת לבטל את יתרת ההסכם (נת/3). הנתבעת נענתה להצעת התובעת (נת/4), ורכשה את השירות הנותר מצד שלישי שפתר את הבעיה לשביעות רצונה (נת/5, נת/6). הצדדים נערכו להתחשבנות מסכמת של התמורה שניתנה ע"י כל צד. מההתחשבנות עלה, כי היקף שירותי המחשוב שנתנה התובעת לנתבעת היה גבוה בסכום של כ-125,000 ש"ח מהיקף שירותי הפרסום שנתנה הנתבעת לתובעת. התובעת הודיעה לנתבעת כי עם ביטול ההסכם, אין היא מוכנה לרכוש או לקבל עוד שירותי פרסום מהנתבעת, והיא עומדת על קבלת יתרת התמורה בתשלום כספי. הנתבעת טענה כי מדובר בהסכם חליפין (ברטר) ועם הפסקתו היא מוכנה לספק לתובעת את שירותי הפרסום בהיקף הכספי שנותר בהתאם להתחשבנות. הנתבעת אף הציעה, כדי להימנע מהתדיינות בערכאות, להגדיל את נפח שירותי הפרסום לסך של 155,000 ש"ח. התובעת לא הסכימה לכך, ועל כן הונחה המחלוקת לפתחו של בית המשפט.
לאור העובדה שלא היתה מחלוקת משמעותית על העובדות, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה יוגשו תצהירי הצדדים עם המסמכים הרלוונטיים, וכל צד יסכם בכתב את טענותיו המשפטיות.
בטיעוניה המשפטיים מפנה התובעת לסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, וטוענת כי עם ביטול החוזה, תהא הסיבה אשר תהא, אין מקום לאכוף את המשך ביצועו על התובעת עד לאיזון התמורה, אלא הצד שקיבל יותר, הוא הנתבעת, חייב להשיב לשני את שקיבל ביתר, ואם ההשבה בעין אינה אפשרית או אינה סבירה, עליה להשיב את השווי הכספי. בנוסף טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל מהנתבעת דמי ביטול על פי התנאים הכלליים של החוזה.
הנתבעת טוענת כי משגילו הצדדים במפורש את אומד דעתם כי ההתקשרות היא בעסקת חליפין ולא בתשלום כסף, הרי שהפסקת ההסכם בהסכמה לאחר ביצועו החלקי אינה יכולה לזכות את התובעת בתמורה מסוג אחר מאשר התמורה שסוכמה מראש על ידי הצדדים, היינו תמורה בשירותי פרסום. הנתבעת תומכת עמדתה בפסק דינו של בית משפט השלום במקרה דומה בת"א (ת"א) 77263/95 וולף נ' אסטרטגיה מחקרי שיווק (פורסם בנבו).
יודגש, כי התובעת אינה יכולה לטעון להפרת ההסכם מצד הנתבעת, שהרי היא זו שהודיעה על אי יכולתה לספק לנתבעת את מלוא השירות שהתחייבה לו מלכתחילה, שעה שהנתבעת היתה מעוניינת בהמשך קבלת השירות במלואו ע"י התובעת ואך דרשה את פתרון הבעיה המשמעותית, שהתובעת הודיעה שאינה מסוגלת לפתור. בנוסף, אין מחלוקת שהפסקת ההסכם בטרם השלמתו נעשתה בהסכמת הצדדים. לפיכך, אם קיימת הפרת חוזה, היא מצד התובעת כלפי הנתבעת, עת הודיעה כי אינה יכולה לספק את מלוא השירות שהתחייבה לו. בנוסף, אין כל טענה בפי התובעת לגבי שירותי הפרסום שסיפקה לה הנתבעת בהתאם להסכם, אין טענה כי השירות לא היה לשביעות רצונה או כי קיימת מניעה מבחינת התובעת או הנתבעת להמשיך לתת ולקבל את יתרת שירותי הפרסום המוסכמים. התרשמותי מחלופת המסרים בין הצדדים היא שעמדת התובעת נובעת מתחושת עלבון סובייקטיבית של אנשי התובעת על הביקורת שנמתחה על מיומנותם המקצועית מצד הנתבעת, ולא משיקול אובייקטיבי הקשור בטיב שירותי הפרסום ו/או בצורך של התובעת בהם.
אני סבורה כי נוכח ההסכמה על הפסקת ההתקשרות לאחר ביצוע חלקי של שני הצדדים, אין לבחון את המחלוקת בפריזמה של סעדים על הפרת חוזה, אלא כשאלה של פרשנות החוזה במקרה של הפסקתו בהסכמה לאחר ביצוע חלקי, שאלה שלא סוכמה בין הצדדים מלכתחילה ולפיכך מהווה לקונה בחוזה.
עסקינן איפוא בשאלה של פרשנות חוזה, והפתרון לה נעוץ באומד דעת הצדדים בעת כריתתו. הצדדים גילו את דעתם בצורה ברורה, כי הנתבעת אינה מעוניינת לשלם עבור שירותי המחשוב בכסף אלא בשווה כסף, תוך שימוש במשאב של שטח פרסום הזמין לה ושעלותו עבורה ב"out of pocket money", נמוכה בהרבה מערך השוק של הפרסום ללקוח. אילו נשאלו הצדדים בעת כריתת ההסכם, מה היו מצפים שיקרה באם יופסק ביצוע ההסכם בשלב כלשהו בהסכמה בטרם השלמתו, סביר להניח שהיו אומרים שבמקרה כזה יש לערוך איזון בין היקף שירותי המחשוב שסופקו לבין היקף שירותי הפרסום שניתנו עד שלב ההפסקה. אומד דעת הצדדים תומך איפוא בעמדת הנתבעת.
יתר על כן, מבחינת שיקולי הצדק וההגינות, ובמבחן האובייקטיבי, אין זה סביר שאילו הצליחה התובעת לספק את מלוא השירות שהתחייבה לו, היתה מקבלת תמורה בשירותי פרסום, ואילו מאחר שנכשלה חלקית, תהיה זכאית לקבל את יתרת התמורה במזומן, תוך חיוב הנתבעת בעלויות גבוהות יותר מבחינתה מאשר לו קיבלה את התמורה מהתובעת במלואה.
יודגש, כי אילו היתה קיימת מניעה חיצונית מלספק את יתרת התמורה המוסכמת בשירותי פרסום, כגון אילו התובעת היתה חדלה מלהתקיים כעסק חי ולא היה לה עוד צורך בשירותי פרסום, או אילו הנתבעת היתה חדלה מלערוך ולפרסם את העיתון המודפס/אתר האינטרנט שלה, ניתן היה לחייב את הנתבעת בהשבה כספית לתובעת, ואף זאת לא בסכום המלא, לאור ההבדל המשמעותי בין עלות שירותי הפרסום לנתבעת לבין הוצאה של הסכום בכסף מזומן. ברם, כאשר אין כל טענה לגבי טיב שירותי הפרסום שסופקו, ושני הצדדים יכולים לספק / להפיק תועלת מיתרת שירותי הפרסום המוסכמת, אין כל עילה משפטית להפוך את הסכם הברטר, שהופסק בטרם השלמתו, להסכם של תשלום כספי.
התובעת הזכירה תשלום כספי של כ-4,500 ש"ח שנעשה ע"י הנתבעת, אך נסיבותיו של תשלום זה, ועבור מה ניתן, לא הובהרו דיין; מהמסמכים שצורפו נראה כי היו פריטי ציוד בסכומים לא גבוהים שנרכשו מהתובעת בתשלום כספי, ועל כן אין לראות בתשלום זה משום ביטוי לנכונות הנתבעת לשלם את יתרת התמורה בכסף.
לפיכך אני קובעת כי על הנתבעת לספק לתובעת שירותי פרסום בהיקף של יתרת החוב המוסכמת, כפי שהציעה והיתה מוכנה לספק מלכתחילה (ואף הציעה לצרכי פשרה היקף שמעבר לכך), ותו לא.
לגבי דמי הביטול, אני דוחה את התביעה, מאחר שההסכם לא בוטל חד צדדית ע"י הנתבעת, כנדרש לצורך זכאותה של התובעת בדמי ביטול, אלא בוטל בהסכמה ועל פי הצעת התובעת, כאשר הסיבה לכך היא אי יכולת התובעת לעמוד בהתחייבותה.
התביעה הכספית נדחית איפוא, ואני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 8,000 ש"ח.
ניתן היום, י' סיוון תשע"ד, 08 יוני 2014, בהעדר הצדדים.